חוריזדה נ' איי איי ג'י חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

רקע

בפניי מונחת תביעתה של גב' אורה חורדיזה, ילידת שנת 1951 (להלן: "התובעת") לפיצויים בגין תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק") אשר אירעה לה בתאריך ה- 17.02.08, כאשר בסביבות השעה 12:30 נכנסה לרכבה מסוג פורד הנושא מספר רישוי 78-975-57 (להלן: "הרכב"), ובסמוך להנעת הרכב היא איבדה את השליטה בו, רגלה השמאלית נותרה מחוץ לרכב, ומתוך כך נגררה עד לפגיעת הרכב בקיר שהיה בסמוך.

הפגיעה בקיר מחצה את רגלה השמאלית של התובעת וגרמה לריסוקה (להלן: "התאונה").

בתאריך ה- 03.01.2010 הוגשה תביעתה בגין כך כנגד חברת איי איי ג'י חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), אשר הייתה המבטחת בתקופה הרלוונטית, בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל-1970. התובענה החלה את דרכה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אצל כב' הש' דליה גנות, ובתאריך ה- 03.04.12 הועברה על ידה לבית המשפט השלום בתל אביב.

בתאריך ה- 13.07.10 מינתה כב' הש' דליה גנות את ד"ר צבי כהן כמומחה רפואי אורתופדי מטעם בית המשפט (להלן: "ד"ר צבי כהן") , אשר בדק את התובעת וקבע כי נותרה לה בגין התאונה נכות אורתופדית צמיתה משוקללת בשיעור של 28%, על פי הפירוט שלהלן: 10% בגין הפגיעה בגידים המיישרים של קרסול ואצבעות כף רגל שמאל, על פי תקנה 51(7) ג' לתקנות המל"ל, ו- 20% בגין הפגיעה בגידים המיישרים של בוהן כף רגל שמאל על פי תקנה 51(9) א לתקנות המל"ל.

כמוכן בתאריך ה- 03.07.11 מינתה כב' הש' גנות את ד"ר דין עד-אל כמומחה רפואי בתחום הפלסטיקה מטעם בית המשפט (להלן: ד"ר עד-אל") אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות פלסטית צמיתה בשיעור 20% על פי תקנה 75(1) ג לתקנות המל"ל, אותה ניתן לייחס לאירוע התאונה נשוא דיוננו.

התיק נקבע בפניי לדיון הוכחות ביום ה- 17.06.13 ובמסגרתו עלו להעיד התובעת ובן זוגה מר יעקב חורדיזה (להלן: "הבעל"). בתאריך ה- 02.02.14 הגישה התובעת את סיכומי טענותיה בכתב ובתאריך ה- 17.03.14 הגישה הנתבעת את סיכומי טענותיה.

טענות הצדדים

ב"כ התובעת המלומד טען כי כתוצאה מאירוע התאונה השתנו חייה של התובעת שינוי משמעותי ועמוק. לדבריו, הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת שנקבעה על ידי המומחים בשיעור של 42.5%, אינה משקפת נכונה את הנכות התפקודית של התובעת, אשר היא גבוהה ממנה בהרבה. בפועל התובעת איבדה לחלוטין את יכולת השתכרותה בשוק החופשי, הפגיעה ברגל כמו גם השתלים שנעשו בגינה גורמים לתובעת כאבים עזים ומתוך כך מונעים מהתובעת לבצע אף פעולות יומיום פשוטות. כתוצאה מהפגיעה התובעת נדרשת לרכוש ציוד רפואי מותאם מספר פעמים בשנה כגון גרבי לחץ, כפפה, וגרב ארוכה, ובנוסף נעליים אורתופדיות מותאמות, אשר עלותן גבוהה. כמוכן התובעת נזקקת לטיפול וסיוע סיעודי מתמיד בכול פעולותיה הבסיסיות, ולהוצאות ניוד קבועות. השרירים אשר הוצאו מרגלה הימנית לצורך השתלתם ברגלה הימנית גרמו לקיצור רגלה הימנית בסנטימטר אחד ביחס לרגלה השמאלית, מה שגורם לה לאי יציבות ולהיותה מועדת לנפילה, איחוי השתלים גורם לה לכאבים כרוניים ובעקבותיהם היא נאלצת ליטול משככי כאבים וכדורי שינה באופן קבוע.

לטענתו, מחלת הפיברומיאלגיה (להלן: "המחלה") אשר ממנה סבלה התובעת לפני התרחשות התאונה, לא הקשתה עליה בשום צורה לפרנס את עצמה ובני ביתה, כמוכן תפקודה היומיומי לא נפגע כתוצאה ממנה, ואין לייחס את ליקוייה התפקודיים היום, למחלתה הנ"ל.

ב"כ הנתבעת המלומדת טענה, כי קביעתו של ד"ר צבי כהן אשר ייחס לתובעת נכות צמיתה משוקללת בשיעור 28% איננה עומדת במבחן הסבירות ותקנות המל"ל, כאשר קבע למעשה כי הנכות הצמיתה של התובעת בגין הפגיעה ברגלה, גבוהה יותר מאשר אילו היה מדובר באובדן האיבר לחלוטין. לחילופין טענה ב"כ הנתבעת כי קיימת חפיפה בין הסעיפים אשר ציין המומחה, כאשר בכלל הפגיעה בגידים המיישרים של אצבעות רגל שמאל, נכללת גם הפגיעה בגידים המיישרים של בוהן כף רגל שמאל, אשר נכלל גם הוא תחת מכלול "אצבעות רגל שמאל", על כן לטענתה יש להעמיד את שיעור הנכות הצמיתה על 20% לכל היותר.

לטענתה גם קביעתו של ד"ר עד-אל כי "התובעת סובלת מרגישות מסוימת למגע מעל הצלקת בכף הרגל והצלקת של לקיחת השריר" הרי שהיא חופפת רובה ככולה לנכות האורתופדית שנקבעה לה.

עוד הוסיפה ב"כ הנתבעת לטעון, כי מחלת הפיברומיאלגיה ממנה סבלה הנתבעת גם ערב קרות התאונה כן השפיעה על תפקודה היומיומי כפי שעולה מדברי הנתבעת בעצמה בתשובתה לשאלת ב"כ הנתבעת אודות הכאבים אשר סבלה מהמחלה ענתה : "כן. כאבים בכול הגוף" (עמ' 15 ש' 11 לפ' מתאריך 17.06.13) כמוכן התובעת עברה טיפולי הידרותרפיה במרפאות כאב לשם טיפול במחלתה, לטענת ב"כ הנתבעת, התובעת נזקקה לעזרה מצד בני ביתה גם בתקופה שקדמה לתאונה כתוצאה מן המחלה כפי שעולה מדבריו של בעלה באומרו: "זו אשתי, לפעמים היא נזקקה, לקחת את אשתי להיות צמוד אליה.." (עמ' 26 ש' 10 לפ' הנ"ל). כמוכן לטענתה, התובעת הפסיקה לעבוד כשנה לפני אירוע התאונה ומתוך דו"ח רציפות המל"ל עולה כי התובעת עבדה מעט מאוד במשך השנים שקדמו לתאונה, בשנים 01-02 לא עבדה כלל ובשנים 03-06 עבדה בשני מקומות עבודה והשתכרה בממוצע כ-3,100 ₪ ברוטו.

לאור כל האמור טוענת ב"כ הנתבעת, כי נכותה הרפואית של התובעת לא השפיעה בצורה ממשית על תפקודה כפי שהיה ערב קרות התאונה, על כן יש לקבוע כי הנכות התפקודית נמוכה משמעותית מן הנכות הרפואית שנקבעה לה.

דיון והכרעה

משלא נפלה מחלוקת בין הצדדים בדבר חבות הנתבעת לפצות את התובעת על כל אותם הנזקים אשר נגרמו לה כתוצאה מן התאונה נשואת דיוננו, אעבור לדון כעת בדבר שיעור הנכות והנזק.

שיעור הנכות הרפואית והתפקודית

הלכה פסוקה היא כי באין נימוקים כבדי משקל המורים לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה בית המשפט, חזקה כי עשה מלאכתו נאמנה וכי חוות דעתו משקפת אל נכון את מצב הדברים כפי שהיה ביום ביצוע הבדיקה. עמד על כך כב' השופט אור בע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170 (1993) בעמ' 174 באומרו:

"כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות-דעתו. ואמנם, אם אין בחוות-דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה".